sleep sad litte - שם זמני.
בלילה שבין ראשון לשני, ב23 לספטמבר 2008, תושבי ירושלים הפסיקו לישון.
בסקירה מעמיקה בחודשים שעברו מאז, הצליחו חוקרים להצביע על הרגע המדוייק בו הפסיקו כולם לישון. זה היה באותו הרגע שבו תינוק בן חודש הפסיק לנשום, במה שמכונה תסמונת מוות בעריסה. התינוק לא היה שונה מכל תינוק אחר. לא היו לו הורים מפורסמים, מזניחים או מתעללים. לא היה בו שום דבר שיכול היה להצביע על כך שמותו יגרום לעיר שלמה לאבד את יכולת השינה. ועדיין, איכשהו, זה קרה.
בלילות הראשונים אף אדם בירושלים לא ייחס משמעות לאבדן השינה. כל אדם, בנפרד, חישב לעצמו את כמות הקפאין שצרך, את כמות הסמים שהסניף, בלע או עישן או את כמות הפעילות הגופנית והמוחית שעלולה היתה להדיר שינה מעיניו, וכל אדם תירץ לעצמו את העדר השינה בדרך שנראתה לו לנכון.
כעבור שלושה לילות חסרי שינה, התחילו לצוץ בעיות. במעונת רזניק שבקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, סטודנט עייף הכה שותף לחדר עד אבדן הכרה, בתירוץ שהאחרון השמיע מוזיקה שלא אפשרה לו לישון. בגבעת שאול עמד גבר על גג בניין ושטח את כאביו ועייפותו בקול שאגה כלפי השמיים. בשוק מחנה יהודה, הסואן תמיד, ישבו הסוחרים בדממה, איש איש בחנותו, בלי מוזיקה או קריאות “רק היום, עגבניות בשקל” לעוברים ושבים. הם ישבו, בדממה, תוהים לעצמם מתי תבוא המנוחה ותגאל אותם מיסורי היום יום.
על קו 32, הנוסע מהתחנה המרכזית לשכונת גילה המרוחקת, עלה פלסטיני בן 18, עייף, רזה ולא מגולח. עיניו שקועות ומבטו חסר ריכוז. חגורת נפץ למותניו ובראשו עוברת מחשבה אחת: “עוד רגע ואנוח סוף סוף”. וכשעברו ליד רחבת המשביר לחץ על מתג והתפזר לאלפי חתיכות קטנות. עוד חמישה הרוגים סביבו - אישה, ילד ושלושה גברים, עשרה פצועים אנוש שיאבדו את חייהם כעבור שעה או שעתיים ועשרות פצועים נוספים, בדרגות חבלה שונות, שישארו פגועים לשארית חייהם. רגע אחרי הפיצוץ וזעקה לא נשמעה. העיר ירושלים נדמה. עדים סביב מקום הפיגוע לא יכלו שלא לחשוב לעצמם שלו היו הם על אותו האוטובוס, היו גם הם רואים מנוחה. מנוחת עולמים.
כשבוע אחרי שהפסיקו תושבי ירושלים לישון, ניסו מאות מהם לגלות לאזור המרכז, בתקווה ששם יוכלו סופסוף לישון. שינה לא נמצאה, אך כתוצאה מאותו הניסוי, בימים שלאחר מכן הפסיקו תושבי גוש דן, בצורה הדרגתית, לישון. ראשונים היו תושבי פתח תקווה, אחריהם תושבי גבעתיים, רמת גן, תל אביב והרצליה. התופעה המוזרה התפשטה בכל רחבי מדינת ישראל שבועיים בדיוק אחרי שהתחילה בירושלים, והמדינה כולה היתה אחוזת טרור. אנשים טרוטי עיניים מחוסר שינה נקלעו למריבות, ותאונות דרכים מטופשות. משפחות התפזרו, חברות וחנויות הפסיקו לתפקד והמדינה כולה נראתה כאילו היא הולכת לקראת אבדון מוחלט. שמי הארץ נסגרו לטיסה, אף מדינה בעולם לא הסכימה לקבל לקרבה מטוסים או תושבים שהגיעו מגבולות מדינת ישראל, מפחד שיפיצו את מגפת העירנות המקוללת. והארץ היתה תוהו ובוהו.
ובעיר ירושלים, באותה השעה, צעד סטודנט צעיר ברחובות העיר הדוממת. רחבת הכותל המערבי מלאה עד אפס מקום מתפללים דוממים, דמעות בעניהם וידיהם אוחזות בייאוש בספרי התפילה. בתי הקפה עמדו מיותמים, גרפיטי מאשים מרוח על קירותיהם וחלונותיהם, ורק הפאבים הכילו יושבים. קבוצות קבוצות ודוממים ישבו אנשים בפאבים השונים. מוזיקה לא נשמעת ואף שיחה לא מתנהלת. קבוצות קבוצות ובודדים, יושבים, גומעים ולוגמים, משקה אחר משקה, בתקווה נואשת שהרעלת אלכוהול תגרום לפחות לאבדן הכרה מבורך, שיתן למוח קצת מנוחה מעיבוד קורות השבועות האחרונים.
צועד הסטודנט ברחובות ומטפס אט אט לראש בניין כלל. הוא משקיף על הדווידקה העתיקה בכיכר ממול, נזכר בסיור הלילי מתקופת הצבא בו דיברו על הדווידקה בגאווה ותמהון, ביכולת שלה להפתיע ולהרתיע, למרות חוסר הדיוק. וחייך, כי נזכר גם שבאותו הלילה, אחרי הסיור הרגלי הארוך, חזר לבסיס ושקע בשינה עמוקה. החיוך נמוג, יחד עם הזכרון הנעים, והסטודנט עמד שם, מודע למציאות הכואבת שמסיבה בלתי מוסברת, לא הוא ולא אף אחד אחר, ישנו כבר למעלה משלושה חודשים. הוא עצם עיניים והתחיל לצעוד קדימה, אל קצה הגג, מעבר למעקה, ובצלילה ארוכה מטה, לכיוון החבטה שתנפץ את גופו ותבשר את בואה של השלווה.
ביום שבו פרצה מגפת העירנות, רובי יוצא לשוטט ברחובות ירושלים. הוא צועד מתחנת הרכבת הישנה, דרך גן העצמאות, לאורך רחוב יפו, עד שהוא מגיע לגן שעשועים קטן, מאוכלס בילדים חרדיים קטנים ואמהות עוטות שביס ישובות על הספסלים. רובי נמוך לגילו, צנום, עם עור חיוור, שיער חום ועיניים חומות. הוא לובש חולצה שדוד מוטי שכח אצלו בבית בפעם האחרונה שהוא ישן אצלם, לפני הפיגוע ההוא בקו 18. זה שהשאיר את מוטי עם עשרות רסיסים בכל הגוף ובורג קטן במרפק. זו חולצת אליפות של הפועל, מגביע יול”ב. זה שהביא קצת אור לאוהדים של הקבוצה הכי מפוספסת בספורט הישראלי.
רובי היה בן 8 באותה השנה, אז אמא שלו הרשתה למוטי לקחת אותו לחגיגות, בתנאי שיחזרו לפני תשע. “אמהות, מה הן מבינות?” היה כל מה שרובי הצליח לחשוב עליו למחרת, כשכל הילדים בכיתה דיברו על החגיגות ועל כך שנשארו בחוץ, ערים, עד שתיים עשרה בלילה. רובי נזכר באותו היום ומתכווץ. אחרי שכולם סיימו להתפאר בכמות השחקנים שחתמו להם על החולצה, ובמספר הפעמים ששרו כל שיר - שמעון, אחד הילדים מהכיתה, סיפר לכולם שאמא של רובי התקשרה לאמא שלו וסיפרה לה שרובי חוזר הביתה לפני תשע, כי בתשע וחצי הוא כבר במיטה. “תשע וחצי? אני הולך לישון מתי שבא לי”, העיר דודו וצחק. שמעון חייך ואמר בקול, שכולם ישמעו, “כולנו הולכים לישון מתי שבא לנו. אופס, חוץ מרובי, אבל לא נורא, יום אחד הוא יפסיק להשתין במיטה ואמא שלו תתן לו לצאת מתחת לסינור. מי יודע? אולי מתישהו הוא יתחיל סופסוף לנגב לעצמו את התחת במקום לקרוא לאמא שלו שתנגב”. כולם צחקו ומשך כל השנה כולה, כולם צחקו על רובי התינוק בכל הזדמנות שרק היתה להם. והיו הרבה.
הזכרון הכואב נמוג לאט לאט ורובי מסתכל סביב. השמש מתחילה לשקוע, וחמשת האמהות שיושבות על הספסלים קוראות לאבריימלה או מענדל שלהן לסיים לשחק ושזו, “הולכים הביתה, מקלחת, קריאת שמע ולישון”.
כשההמולה מתפזרת, רובי מתיישב על נדנדה. הוא צועד אחורה ומרים רגליים באוויר. התנועה מרגיעה אותו והוא תופס תאוצה, מתנדנד גבוה גבוה באוויר.
Another drink and I’ll move on
קצת אינדי רץ ברקע. הגוף מתחיל לזוז. לאט, מהר, לאט. הקצב לא ברור. פיוז’ן בין ג’אז, פאנק, אר-נ-בי. מוזיקה.
חיוך עצלן מתמרח לו על הפרצוף, תוצר ישיר של המוזיקה הנהדרת שאני והבחור שלי שומעים כאן, בפאב הקטן והביתי הזה, שמצליח איכשהו לאכלס הופעה חיה וארבעים אנשים נוספים בחלל קטן וצפוף. עשר בחורות יפהפיות רוקדות בפינה הרחוקה של הבאר. צמודות לקיר. מסביב לחדר, זוגות זוגות עומדים. מחובקים, רוקדים, מתנשקים, מסתכלים אחד על השני במבט הזה ששמור לשניים שפשוט מרגישים אחד את השני, בלי מילים.
פסנתר נכנס לשיר, תופים, טרומבון, ביט שבור, קצת עברית ואנגלית מתערבבות להן יחד, לא ברור איפה שפה אחת נגמרת ואחרת מתחילה.
החבר הטוב שלו ישב איתנו בשולחן. מדוכדך אחרי עוד פרידה. הוא נשבע שהפעם הוא עושה הפסקה גדולה מחברות. שהן לא שוות את זה ושכולן זונות. חוץ ממני כמובן, אני לא נחשבת בחורה, אני עם הבחור, אני לא שייכת לשוק שבו הוא מסתובב, מחפש, מסתכל, נוגע, ממשש בבשר התלוי על וו בפני כל מי שעובר. מנסה לגרות את העוברים ושווים ולשכנע אותם שזהו הנתח המשובח מכולם. הוא מזמין כוסית של ג’ק, טועם ומעווה פנים. מסתכל על הבמה.
המוזיקה משפיעה גם עליו. הוא משתחרר, הגב כבר לא כל כך זקוף, הכתפיים נעות מצד לצד, הראש מלווה אותן, ותוך שיר או שניים כבר כל הגוף שלו רוקד. בסוף הוא קם. רוקד. לבד, לא רודף, לא מחפש, לא מנסה לצוד בחורה בודדה. מרגיש את המוזיקה וזז.
היה לי קשה לראות אותו רוקד לבד. גם לבחור שאיתי. קמנו להצטרף אליו, רק בשביל לקלוט שהוא ממש לא מעוניין. שנזוז לצד ונפסיק להפריע. הוא והמוזיקה שלו מתחברים. בעיניים עצומות ותנועות שלא ידעתי שהגוף שלו מסוגל להפיק.
גם זאת, הזמרת, ראתה אותו, ובהפוגה שבין שיר אחד לשני היא הצביעה עליו ושאלה איך זה שאף בחורה לא קופצת עליו, לרקוד איתו, לחבק, לשתף. מישהי מהקהל מלמלה בקול משהו על זה שהוא בטח בכלל אוהב בנים. כי כל הגברים השווים תפוסים או גאים.
השיר הבא, מלנכולי משהו, רגוע, וזוגות זוגות נצמדים, רוקדים, נושמים ומתנשפים. גם הבנות ליד הקיר מתחילות לרקוד אחת עם השניה, והוא? מחבק את עצמו חזק חזק, מצטרף למילים, רוקד, לא עומד במקום. בחורה קטנה קמה אליו ומניחה יד על המותן שלו. משחילה את הראש שלה בין הידיים שלו, הכרוכות סביבו, והוא פתאום מרגיש בנוכחות נוספת, פותח את הידיים ומחבק אותה חזק. בלי מילים מעביר לה את כל עוצמת הרגשות שזורמת בו בשעה האחרונה.
הם רוקדים יחד כל המשך הערב. גם כשמסתיימת ההופעה, ואנשים מתקפלים לאט לאט, הם עומדים קרובים, כבר לא מחובקים. מדברים בעיניים, בלי מילים.
הבחור ואני ניסינו לגשת, להגיד לו להתראות, שנהנינו, שיכיר לנו את הבחורה, אבל חומה בלתי נראית הרחיקה אותו מאיתנו, הדגישה כמה אנחנו מיותרים ביקום שלו הלילה.
מלצרים מרימים כסאות, מסיימים לטאטא, הלהקה כבר כמעט סיימה לקפל את הציוד. ובמרכז החדר, מתחת לנורה ישנה ומכוערת, עומדים בחור ובחורה.
הם מפנים לרגע את המבט אחד מהשני, מסתכלים סביב, מחזירים מבט, משלבים ידיים ומתחילים לצעוד לכיוון הדלת.
—
גירסת אודיו ניתנת לשמיעה בicast - בדיוק פה!
